סיפור הפעמון

בשעה 10 בערב, הערב המאוחר, נשמעו ברחבי הקיבוץ, צלצולי פעמון עזים .

הפעמון היה לא יותר “מבלון” חמצן תעשייתי ממתכת, אשר הייה תלוי בשרשרת על ענף עץ, ליד חדר האוכל.

ליד הפעמון עמדו שני נערים חיוורים כסיד, בבגדים קרועים ובזרועות שרוטות. ותוך שהם מכים בפעמון בברזל המיועד לכך, הם צועקים חסרי נשימה:

ערבים חטפו את ילדי הכיתה, ליד הדקלים הסבוכים (בחלקת הסיבה) שבשדות הקיבוץ.

הנערים בני ה-14 היו, ירמיהו דניאל ודוד והבה, בני כתה ט’, אשר יצאו, עם כל הכיתה לטיול לילה,

כמסורת שנשתמרה מאימוני הלילה של הפלמ”ח.- א”ש לילה.

הלילה, ליל ירח מלא של חודש חשוון, סתיו 1962.

מייד התקבצה “כתת הכוננות” של הקיבוץ. קבוצת חברים בוגרי יחידות קרביות של צהל, נושאי נשק, טיפסו על הקומנדקר של הפלחה והג’יפ של השלחין ויצאו בסערה את שער הקיבוץ. לכיוון הדקלים.

הדקלים הסבוכים היו, עד ל- 1948 , מקום המאהל של הבדוויים השכנים, ממשפחת זינאתי.

מעוז חיים שוכן ליד נהר הירדן, אשר בעונה זו (סתיו) ניתן הייה לחצותו כשהמים עד המותנים (היום זה עוד פחות).

באותם שנים, של טרום מלחמת ששת, אין כלל גדר בטחון לאורך הנהר, כך שתופעת המסתננים שבאו לגנוב, הייתה רווחת (לא רק מהשדות, אלא אף מתוך הישובים) לכן סיפורם המבוהל של ירמיהו ודוד, נשמע אמין.

הפעמון עצמו, שצלצל בעבר להזעיק את החברים לגרש את הבדווים שעלו על שדותינו, או להזעיק חברים לכיבוי שרפות, כבר שנים שלא הופעל, לכן צלילו הרם הקפיץ את הקיבוץ.

את צלצולו של הפעמון שמענו היטב בלילה השקט, בשדה שליד הדקלים הסבוכים .

אנחנו, הבנים העומדים להתגייס לצה”ל בימים הקרובים, מחופשים כערבים ואיתנו ילדי כתה ט’  שעד לפני דקות אחדות היו מבוהלים כהוגן מהמפגש הלילי עם “ערבים”, עתה נחשפנו בפניהם, להרגיעם.

הסיפור קשור למסורת השובבות של ערב הגיוס לצה”ל. או כפי שקראנו לתקופה: סוף החופש הגדול (של הילדות).

סיכמנו עם יואל המדריך את פרטי התעלול, הדגשנו עד כמה חשוב לחשל את הנוער בתרגיל אומץ אולטימטיבי.

קבענו את המסלול, התחפשנו לערבים (מכנסים ארוכים וכפיות) הצטיידנו בחמור מפינת החי, ויצאנו לדרך. כחלק מהתרגיל סוכם, שיואל המדריך ישלח שני ילדים אמיצים להזעיק עזרה. כשאחדים מאיתנו (המתגייסים) יחכו ל”שליחים” ליד שער הקיבוץ וימנעו מהם להזעיק את ‘כתת הכוננות’.

אלא שלא הערכנו את תושייתם ונחישותם של ירמיהו דניאל ודוד והבה.

הם רצו בקו הקצר ביותר, כשהם חוצים שדות קוצים, תעלות השקיה וסבך קנה ופטל שלידם,  מדלגים מעל גדר הקיבוץ המדובללת של אז, מגעים לפעמון (שלא דרך שער הקיבוץ) ומפעילים נוהל חרום.

עתה המצב הסתבך, תוך 5 דקות עומדת להגיע ‘כתת כוננות’ חמושה, ולך תדע עלפי איזה נוהל עצירת חשוד הם ינהגו. למרות שעכשיו אנחנו היינו המבוהלים, לא איבדנו עשתונות והדלקנו מדורה מקוצים שקוששנו, ובכך לאותת שאנחנו “מכוחותינו”. אח”כ הסרנו את תחפושותינו (את הכפיות) ופנינו בריצה מהירה לעבר הקיבוץ, בתקווה שלא ירו אחרינו. ממכות לא חששנו, כי בסיטואציה הזו (פחדנו) הינו המהירים יותר, גם אנחנו לא נכנסנו דרך השער, שם חיכו הורים מודאגים .

אבל לצאת בלא כלום לא יתכן, ואכן ננזפנו קשות במזכירות,

היה זה צלילו המתכתי, החד והמהדהד, של פעמון הקיבוץ. שנשמע ברחבי העמק, אשר אותת לנו, הסתבכתם,תברחו.

מספר ימים אח”כ  התגייסנו לצה”ל.

יפתח אופק.

השלמה של יואל נצחן לסיפור הפעמון:

הי יפתח

להלן גרסתי כיוזם האירוע . כמובן שיהיו פרטים שאינם נדרשים לכתבה בת 3 דקות .

במידה שאתה מכניס את הגרסה לארכיון כל שהוא כדאי לשמור את כל הפרטים הנזכרים . 

בראשית שנות השישים 1961 או 1962 מושגים כמו : פלמ”ח , א”ש לילה , ציזבט , קפפ , מפגן אש , ותנועת נוער.  עדיין היו בלב הקונצנזוס .

באותם ימים ניהלה את מועצת המדריכים של החטיבה במעוז, איילת גפני. היא החלטנו לשלוח אותי, יואל נצחן לקורס מחנאות גבוה בגנוסר . 

השורשים של “סיפור הפעמון” כנראה מחוברים בדרך זו או אחרת לקורס הזה .

בתחילתו של הקורס הגיעו אלינו (יחד), יגאל אלון , בני מהרשק , וגלילי .

הם סיפרו סיפורי פלמ”ח ובדרכם המיוחדת העבירו מסר שאמר : צרותינו בארץ ישראל טרם נגמרו ויש להמשיך לחנך את הנוער לקראת הבאות .

המסר והסיפורים נפלו על אוזני נער המאוכזב מכך שנולד אחרי שכל האקשן נגמר ( אתה מבין שהנער היה אני ) .

עד כאן הרקע שהוביל אותי כמדריך ליזום את האירוע שקראת לו “סיפור הפעמון” .

 בהמשך לשעורי טופוגרפיה החלטתי שיש ללמד את החניכים איך הולכים בלילה ולהראות להם בין השאר מה עלול לקרות לאחרון בשורה ,

במידה ולא שומרים על הכללים . דיברתי עם אברהם דגן ויחד נסענו בגיפ’ של השלחין בחרנו את המסלול . 

סיכמנו :

 א) שהוא יגייס את בוסי שידבר בערבית עם עצמו בזמן האירוע .

ב) שיקחו את רובי הטו טו שלי ושל דודי על מנת לעשות רושם .

 ג) שנשתף את החמור של פינת חי כדי לתת אופי של מסתננים לחבורת “המסתערבים” הללו.

ד) סוכם שיישאר שומר רכוב על אופניים ליד המזכירות במידה שמשהוא ישתבש.

ה) מתכנסים בסיום העניין להפקת לקחים בכיתה ועוברים לקומזיץ בבריכה  ( הוכנו פרודוקטים מראש ) .

בחרנו ליל ירח וסיכמנו שאברהם מפעיל את מי שימצא לנכון מהכיתה שלו, ממחזור ט’, שבדרך  לגיוסם .

ערב יציאתנו לפעולה , אלכס סולץ ויצחק גת ביקשו להשתחרר מהפעילות . מתוך היכרותי איתם הייתה לי תחושה שהשניים הללו עלולים לחשוד שמשהו לא בסדר, והיה לי נוח שהם יהיו משוחררים מהפעילות.

הכול התנהל ע”פ התכנית עד שירמיהו דניאל ודוד והבה הגיעו לפעמון המפורסם. הבעיה נוצרה מאחר ו”השומר” וויצמן,  במקום להיות על משמרתו ליד הפעמון, היה במקום אחר . וכך הצליחו השניים להזעיק את הקיבוץ.

את הגיפ’ והקומנדקר עמוסי כתת הכוננות לא ראיתי, אבל את הטנדר של מנדל סלוצקי מרכז הקניות עם מקלע MG על הגג, הספקתי לראות ובעצם רק אז הבנתי לאיזה סמטוחה נקלענו .

עם חזרתנו, נודע לנו שמתארגנת קבוצה שמתכוונת לחבוט בנו כהוגן. כך שיחד עם אברהם דגן וחבורתו נמלטנו. קומזיץ כבר לא היה .

אין לי רשמים מישיבת המזכירות שזומנה לטפל בעניין, היות שלמזלי אני נחשבתי לצעיר שבחבורה . אבל נמסר לי כי הרובה שלי מוחרם למספר חודשים ואין לי אישור לצאת עם חניכים מחוץ לגבולות המחנה . חשוב לומר ואין לי ספק בכך שצוות המורים והמטפלות של גיל הנעורים תרמו רבות לכך שסלחו לנו בספו של דבר .

מותר לגלות היום שחלק נכבד מההורים של בני הכיתה הגיעו אלי כל אחד בזמנו ובדרכו לברר, איך הבן / בת שלהם התנהגו באותו הלילה .

יואל נצחן