השכונה הדרומית

לפני מספר שבועות, הורדו שלושה בנינים בהם התגוררו לאחרונה התאילנדים.

להלן סיפורה של “השכונה הדרומית”, כפי שהביא לפרסום, עמוס לויטל:

5 ספטמבר, 2014

השכונה הדרומית 

בסוף מלחמת השחרור, ב 1948, כשהחברים גרו, חלקם בצריפים, חלקם ב”ארמונות” הבוץ  ובשורת הבניינים הראשונה לאורך השדרה, (מבניין פייבל ועד בניין חנה פונדיק), שבצידה השני זרמו מי תעלת הבטון, וב”בניין האבן”, נבנתה במעוז שורת בתי מגורים חדשה לאורך הגדר מול חורשת המעיין.

בכל אחד מחמשת הבתים החדשים היתה שורת חדרים 3X4 מטר כל אחד, ומרפסת אחת משותפת לאורך כל הבניין בצד מזרח.

על המרפסת היו כמה ברזים וכיורים, השירותים היו “בתי שימוש שדה” מסוג בול-פגיעה

שהוצבו ליד הגדר מול כל בניין.

ומי שרצה להתקלח הלך למקלחת הגדולה ליד המכוורת ומחסן הבגדים.

לבית החדש עברנו מה”ארמון” שגודלו היה רק 3X3 מטר עם מיטה וארגז בלבד, זה היה שיפור תנאים אדיר.

ה”מקרר” בחדר היתה ג’רה של מים שעמדה על הרצפה בכניסה וקררה את המים ע”י הזעה איטית שלהם החוצה.

לא היו עדיין בקיבוץ מאווררים, לא טפטפות, ומזגנים עוד לא הומצאו.

היה רק גגון שהצל על שני צידי הבית ומנע קרינה ישירה של השמש על הקירות.

כחמש שנים לאחר בניית השכונה הדרומית, ב1953 נבנתה השכונה הראשונה של “שיכון וותיקים”, וסביבה צמחו גם “שיכוני העולים” למיניהם, ובמרכז גם “שיכון האקדמאים”, באלה, לראשונה,  ניתן היה להשתין ולהתקלח ואפילו לאכול בבית, למרות שעדיין אמרנו : הולכים ל”חדר”.

יותר מאוחר החליפו בשכונה הדרומית את החדר האמצעי של הבתים ביחידות שרותים, והם הפכו למגורי צעירים ומתנדבים,

בתקופת ההתשה יצקו לחלקם של הבתים גג בטון וחגורת חיזוק מתחת לגג ומאז הם הפכו גם (בין התקרה היצוקה ובין גג האסבסט) לשיכון יונים מרכזי בקיבוץ.

וב”זקנתה” זכתה השכונה לשם “שכונת המשתנות” ובתיה שימשו בעיקר למגורי מתנדבים,

וכשאלה נעלמו, באו ויישבו את חלקם הפועלים התאילנדים

שלושה מבתי השכונה “הורדו” בשבוע שעבר, בתוך יומיים, כדי לפנות מקום לפתיחת שכונת מגורים חדשה, לתפארת הצמיחה וחידוש פניו של קיבוץ מעוז חיים.