מאת, אילן פלטי (מחזור ד’).
למחנך שלנו בביה”ס היסודי קראו עזרא כדורי. הוא היה בעל גוף מוצק בגובה בינוני, עורו
שחום ולראשו קרחת שמתקדמת לאחור, למרות גילו הצעיר יחסית. מיד כשהחל לדבר, קלטה האוזן את העברית הרהוטה – הח’ית והע’ין הגרוניות המתגלגלות מפיו בצורה טבעית.
הוא ידע עברית על בוריה. לכל מלה ידע גם לתת הסבר, שמקורו במקורות. כן שלט מצויין בערבית.
הדבר שבה את ליבנו, כיוון שבניגוד לנו, יכול היה לשוחח עם השכנים הבדווים וילדיהם שאותם בקרנו תכופות. מה עוד שידע ערבית כשפת-אמו מעירק והיה מומחה ברזי השפה, עד כדי כך, שבטיולינו בכפרי הגליל, הסדיר מראש שנלון אצל מוכתרי הכפרים. כאן לאחר שיחות סביב קומקום הקפה על גחלים, הם היו מציעים לו משרת מורה או מנהל אצלם. “תפדל יא מועלם תעל, אינת מומטז” – “בבקשה המורה תבוא, אתה מצוין”.
איני זוכר כיום את פירוט המקצועות שלימד כמחנך, אבל את היכולת שלו להבחין במשפחות צמחי הארץ ופרחיה ואת האהבה לטבע קבלתי ממנו. חושבני שגם לימד תנ”ך, כיוון שלכל מקום בארץ שאליו הגענו, מיד יצר אליו קישור ותזכורת במקרא או בסיפורי חז”ל.
חלק נכבד מהשיעורים בילינו בשדה.
זכור לי מקרה בחלקת האספסת הירוקה: עוד הוא אוחז בידו האחת את עלי האספסת בירוק-עד ובידו השניה נתון גבעול התלתן בעל הפריחה השונה, ואז פונה אלינו בהתלהבות: “נו… האם אתם מבחינים בין השניים”? וכשענינו נכונה, שמח בהצלחת תלמידיו.
מכאן הוא דילג כהרף עין אל תלולית בקצה השדה, שהיתה זרועה בצמחי בר ירוקים/אפורים המשתרעים לכל אורכה. על הפטוטרות שלהן צמחו כעין מלונים קטנים ירקרקים, המכוסים שערות צהובות סומרות.
פניו של המורה עזרא זרחו, כאילו מצא מטמון לילדיו. “חבריא, זו ירוקת החמור האמיתית שהיא ממשפחת הדלועים. שמה הלטיני הוא ‘אקבאליום אלטריום’. טוב, אתם לא חייבים לזכור את כל השמות בלעז”.
בערבית היא נקראת קתא’א אל חמאר – קישוא החמור. “ואת זה כדאי שתזכרו”.
הוא המשיך והסביר למה יש להתהלך עם הצמח בעדינות בתקופה זו כשהפרי מבשיל, כי כל נגיעה בפירות גורמת להתזה של מיץ הגרעינים לכל עבר “זהירות! החומר רעיל במקצת”.
עזרא כהרגלו שקוע באסוציאציות למקרא, כיוון שדובר על חמור… החל בהסברים ופרשנות על האתון של בלעם שפתחה פיה לדבר בשפת אנוש וכו’…
אנחנו, ברגע זה לא שעינו להסבריו, כל אחד מאתנו החל מגשש בעדינות ברגלו לבדוק היש התזה, או רק שפריץ דל? פרץ, הנער השובב, החל בודק כל שיח ושיח עד שיצא משם רטוב ומלוכלך על כל בגדיו. ומאז דבק בו הכינוי: “קתא’א אל חמאר”.
אנקדוטה נוספת הקשורה לצמחיה, זכורה לי דווקא מביקורנו בכותל המקודש בירושלים.
המורה מצא זמן להעיר את תשומת לבנו לצמח היחידי שמצליח למרבה הפלא לצמוח בין
אבני הכותל הכבירות, זהו – “הצלף הקוצני”. עזרא טרח והביא מובאות להזכרתו במקרא ובאגדה, כצמח שאף ניתן לאכול את פירותיו, כבושים ומבושלים.
(מכיוון שהוא נפוץ בכל הארץ פרט לנגב הדרומי). הוא הזמין את כולנו לביתו במשק (במעוז) לטעום מהמרקחת הנפלאה שאשתו שמחה, היתה מכינה מהפירות הללו.
ובכן קוראי היקרים, גם היום, כשעולה בזכרוני הסיפור, אני חש בטעם המתקתק בחכי.
אילן פלטי 6/2015
