עובר כל גבול…

פתיח (או תקציר הסיפור בחמש שורות)  : “עובר כל גבול…”

מאת: יורם שחם

זהו סיפור על שני נערים, בני מעוז חיים, בגיל בית ספר תיכון, , שהחליטו יום אחד לעבור את הגבול הבינלאומי בין ירדן לישראל, הנמצא קרוב מאוד לביתם אשר בקיבוץ מעוז חיים, ולעשות טיול קצר במדינה השכנה.

הזמן, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, כשהמתח והעוינות בין שתי המדינות האויבות ישראל וירדן, היה בשיאו.

השניים הם רענן (שם בדוי) ואני, והסיפור מתאר את כל מה שעבר עלינו באותו חודש אוגוסט 1967,  ואיך טיול תמים של שני נערים, התפתח לכיוונים לא צפויים, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך..

כדרך אגב, השתדלתי לשבץ בסיפור קטעים מחיי היום יום בקיבוץ של שנת 1973, המתארים את האווירה בקיבוץ, יחסי הורים ילדים, וילדים לחבריהם.

לראות את הבית מהצד השני

אני לא זוכר מתי נתקע לנו הרעיון לעבור את הגבול למדינת ירדן, שהייתה אז מדינת אויב, חודש אחרי מלחמת ששת הימים, כשהאיבה והמתיחות בין שתי המדינות היו בשיאן.

למה כל כך רצינו לעבור את הגבול לממלכת ירדן, ליד הקיבוץ שלנו ולעשות שם טיול ?,

אולי זה היה בהשפעת הסיפורים של וותיקי הקיבוץ? אולי הסיפורים על מאיר הר ציון? אולי המראה היפה והמסתורי של הרי הגלעד במיוחד בשעות הבוקר? הרים שנראים כל כך תמימים ולא מאיימים, כאילו מזמינים אותך, בוא אלינו…

מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, סיפורי הגבורה וההעזה של הלוחמים שחזרו מהמלחמה, אולי הם דרבנו אותנו לקחת חלק בחגיגות הניצחון, ולעשות גם איזה מעשה גבורה קטן…

דיברתי על כך עם רענן, שהיה חבר טוב שלי, אומנם מבוגר ממני בשנה, אבל עם ראש טוב… אני בן 16 ורענן בן 17.

סיכמנו שהולכים על זה, עוברים את הירדן ומטפסים על הרי הגלעד, מבקרים במבצר שחולש על כל העמק ונראה מכל מקום בעמק, וחוזרים!

למבצר קוראים “קלעת א’ראבט” וכמו שזורבבל סיפר לנו, בימים עם ראות טובה, אפשר לראות מהמבצר שלושה מקורות מים גדולים, את ים המלח בדרום, את ים תיכון במערב וים כינרת בצפון (עד היום אני לא בטוח שזה נכון).

ומה יהיה אם יתפסו אותנו… רענן העלה רעיון שיש מדינה שנקראת איסלנד, מדברים שם שתי שפות, אם מישהו יתחיל לדבר אתנו באיסלנדית, נגיד שאנחנו מאיסלנד האחרת, רעיון מאד נאיבי, אבל לא היה משהו אחר, אספנו קופסאות שימורים, בקבוקי מים, שני שקי שינה, והכל נארז בשני תרמילים גדולים.

יום המעבר נקבע ל 31 ביולי, באותו ערב חגגו בקיבוץ “חג מחזור”  – מסיבת סיום הלימודים של כתה י”ב, עם הצגה שירים וריקודים, החלטנו לנצל את המהומה, שכולם מרוכזים במסיבה, ולחמוק לנו לכיוון מזרח, מייד לאחר שירי המקהלה בהם נטלנו חלק, כמו כל ילדי בית ספר.

ההשתתפות במקהלה הייתה חובה לכל ילדי הקיבוץ מגיל 8 ועד 18, גם רענן ואני השתתפנו במקהלה, לבושים חולצות לבנות ומכנסיים שחורים, נקיים ומסופרים, הלבוש המסודר והשתתפותנו בשירת הילדים, סייעו בידנו להסתיר את מה שאנחנו הולכים לעשות בשעות הקרובות.

בגמר השיר האחרון, הקהל מחא כפיים, בינה לחמן המנצחת חייכה והודתה לקהל בקידות קלות, הילדים ירדו בצורה מסודרת מהבמה, בשורה עורפית, זה אחרי זה, בדיוק כמו שתרגלנו לעשות בכל החזרות.

אך בעוד כל הילדים ממהרים לשבת בקדמת הבמה, כדי לראות את המשך הטקס (לא היה נהוג בימים ההם, לשבת ליד ההורים), ולפני שהטקס המשיך עם ההצגה של בני הכיתה המסיימת, משכתי הצידה את חברי הטוב שאול, וסיפרתי לו את הסוד שלי ושל רענן, שאול הנדהם איים כי יפיץ את הסוד ויקלקל לנו את התוכנית המופרעת שלנו, אך אחרי כמה דקות של שכנועים, ותוך כדי מלחמה פנימית בינו לבין עצמו, הסתובב והלך מבלי לומר כלום…

גם רענן סיפר את הסוד, לחברה שלו באותו הזמן, לאה טל, התגובה שלה הייתה דומה לשל שאול.

ידענו כי אם משהו ישתבש בתכניותינו, שאול ולאה יהיו קרש ההצלה שלנו. וידעו לספר לאן נעלמנו, ואולי גם לעזור לנו לצאת מזה בשלום, מה שהוכח  בדיעבד, כמחשבה נכונה.

התחמקנו בשקט לכיוון מגורי הנעורים, כדי להחליף בגדים, ולצאת למסע עליו דיברנו בינינו ותכננו בחשאי, כבר כמה חודשים, מסע הרפתקאות בהרי הגלעד המשקיפים על קיבצנו מעוז חיים.  – מלחמת ששת הימים היוותה בשבילנו את הטריגר להפוך את הדיבורים למעשים

העמסנו את התרמילים המלאים באוכל ושתייה, התחמקנו לעבר “חורשת המעיין” ומשם למטה לכיוון הזור ונהר הירדן.

עוברים את הגבול

מקום המעבר היה מתוכנן מראש, באחת ממעבורות הירדן, מקום שבו עומק המים נמוך, בקושי הגיע לברכיים, זה היה בדיוק ליד הפנטה, אותה משאבה ישנה, המונעת במנוע דיזל ושואבת מים מהירדן להשקיית שדות השלחין של הקיבוץ

חצינו את הירדן, וכבר היינו מהלכים בצד השני של הגבול, שואלים את עצמנו ‘מה קורה’? עוברים את הגבול בין ירדן לישראל וכלום לו קורה… הולכים כרגיל, ממש כאילו היינו בשדות מעוז…

הצד השני של הגבול, היה תמיד כל כך קרוב, ובכל זאת כל כך רחוק, היתה לנו מין הרגשה מוזרה, כמו ללכת במקום שהוא לא קיים…

התרחקנו מהירדן, והתחלנו לטפס על ההר, לכוון מזרח, אדמת חוור קלה לטיפוס אבל העלייה אינסופית, ומתמשכת, מאיר הר ציון כתב בספרו, כי הטיולים הכי מקסימים שלו, הפכו למאמץ בלתי נסבל בעליות (לא בטוח שהציטוט מדויק).

לפתע שמענו קול שכשוך מים, המשכנו ללכת לכיוון, והגענו למעיין סמוי, אפוף עשבייה מזמינה, שתינו ממימי המעיין, עוד ועוד, כאילו לא נזכה יותר לשתות מים, מי יכול היה לשער, שאומנם זה יהיה מקור המים החופשי, האחרון שיהיה לנו בשבועות הבאים…

לאחר כשעה של טיפוס מייגע, הגענו למישור, ההליכה נעשתה קלה יותר, נשארו עוד כשעתיים עד שהשמש תפציע, והחלטנו לישון את השעתיים האלה, פרשנו את שקי השינה, ונרדמנו.

השמש זורחת בממלכת ירדן

קרני השמש היוקדת, שהפציעו במזרח, העירו אותנו וכפו עלינו השכמה מוקדמת, והתארגנות מהירה להמשך ההרפתקה.

ארזנו את שקי השינה, ויצאנו לדרך, ממשיכים ללכת מזרחה, במעלה הר הגלעד, סיימנו את המשימה הראשונה שהצבנו לעצמנו, חציית הגבול בין ישראל וירדן, וכאילו אנחנו הולכים בהרי החוור של מדבר יהודה, בכיוון, המבצר העתיק “קלעת א’ראבט” השוכן על רכס הגלעד ומשקיף לכל הכיוונים.

בעוד אנחנו הולכים, חולפת מולנו קבוצה של נערים צעירים, המחזיקים ספרי לימוד ומתווכחים בקולי קולות… הם לא שמו לב אלינו והמשיכו בדרכם, והנה לפנינו אישה המוליכה מאחוריה חמור עמוס בעצים וזרדים…

התחיל להיות שגרתי, כאילו אנחנו מטיילים בהרי יהודה, ולא בהרי הגלעד, האדרנלין שהציף אותנו רק אתמול בערב, התחיל לשקוע ולהיספג בגוף, ובקיצור – נהיה משעמם…

המפגש עם המקומיים

בעודנו הולכים לכיוון “המבצר” ראינו לא רחוק משמאלנו בית בודד, כאילו לא שייך לאף אחד.

הירידה ברמת האדרנלין בהשוואה לאתמול בלילה, הביאה אותי לפנות לרענן, ולהציע לו שניכנס לבקש קצת מים בבית הזה… רענן היה מופתע “השתגעת?”, רענן, אמרתי, מתישהו ניאלץ להיפגש עם המקומיים, המים מהבוקר כבר כמעט נגמרו…

כשהגענו לבית, נקשנו על הדלת, ערבי עם כפייה פתח לנו “שו בידק?”… אמרנו WATER וסימננו ביד כאילו אנחנו שותים מים מכוס… הוא פתח את הדלת לרווחה וסימן לנו להיכנס, וקרא לעוד מישהו שידע לדבר אתנו קצת אנגלית.

לאט לאט התקבצו עוד אנשים בבית הקטן הזה, דיברנו עם אחד מהם באנגלית, כשאנחנו מסבירים שאנחנו תיירים מאיסלנד, שרוצים לראות את המבצר העתיק “קלעת א’ראבט”, נראה לי שהם לא הבינו למה אנחנו מתכוונים, ובכל אופן אמרו לנו בואו נתקדם לכביש, משם תמשיכו.

אנחנו מתקדמים בתוך הכפר, לצדנו המארחים שהיו בבית אליו הגענו, והם מקיפים אותנו במין מעגל כזה, שומרים עלינו מפני הסקרנים.

לאט לאט עם ההתקדמות בין בתי הכפר, מצטרפים אלינו עוד ועוד תושבים, ילדים שצורחים “יהוד!!” “יהוד..” וגם נשים שצווחות ומכות על הפה, עושות קולולו וצווחות,  יהוד.. יהוד…

וכמובן נערים וגברים שנדחפים אלינו, כל אחד מנסה לגעת, מישהו הצליח לתלוש לי את השעון, מושכים לנו בתיקי הגב… המולה רבה..

נעצרנו, במרכז הכפר, כשבמעגל סביבנו החברים מהבית הראשון, מנסים להגן עלינו ולחצוץ בינינו להמון הסוער.

צעקות וסימני ידיים של חיתוך הגרון… ואנחנו בשלב הזה נאלמים, לא מדברים.

והחברים מהבית הראשון מסבירים לכולם “אנגליז” “אנגליז” שזה בערבית מסמן שאנחנו אנגלים, אבל כל אחד נדחף ומנסה לגעת, לתלוש…

נכנסנו למין אפטיה כזו, לגמרי לא שולטים במצב, משתדלים להרגיע… אבל הצעקות מסביב רק מתגברות.

פתאום משהו קורה.. אנשים נרגעים קצת וגם מניחים לנו…  אנחנו רואים ג’יפ צבאי שעומד לא רחוק, כ 10 מטר מאתנו, שני חיילים מתקרבים, מפזרים את ההתקהלות סביבנו ומבקשים שנבוא אתם לג’יפ ונוסעים למשטרת אבו-סעיד.

הנסיעה למשטרה הייתה קצרה, הושיבו אותנו מול שני קצינים, ואזרח שדיבר עברית צחה כמעט ללא מבטא.

כפי שהחלטנו מראש, אם נהיה בידי המשטרה, נספר את האמת, שרק רצינו לטייל קצת… כמובן שזה לא נראה להם, אבל השיחה התנהלה ברגוע, התפלאנו לשמוע, כי הם מכירים את הקיבוץ שלנו את מעוז, אפילו זוכרים את אלישע ואבשלום, חברי הקיבוץ שלנו… אחרי ההמון המתפרע, שרצה לעשות בנו לינץ’, הפגישה עם השוטרים החזירה לנו קצת את הביטחון, אבל לא לזמו ארוך…

הדרך לבית הסוהר בזרקא

אחרי כשעה של חקירה אך ללא אלימות בשלב הזה.. קשרו לנו את הידיים מאחור, שמו עלינו ברדס שחור, שלא נראה כלום, והעלו אותנו על רכב.

ישבנו על רצפת הרכב, כשעל הספסלים משני צדנו ישבו חיילים, שהחטיפו לנו כל הזמן מכות וצ’פחות בראש.

הרכב החל לנסוע, אנחנו על רצפת הרכב, בתנוחה מאד לא נוחה בגלל שהידיים קשורות מאחור, וכמובן לא רואים כלום, כל כמה שניות מקבלים בומבה על הראש, מבלי לדעת מאיפה זה בא…

ורצפת הרכב עליה ישבנו התחילה לרתוח מחום, מה שלא עשיתי, החום נגע בי, מרחב הפעולה שלי היה די מוגבל, משהו מחלקי גופי היה חייב לנגוע ברצפת הפח הלוהטת.

אחרי כשעה של נסיעה, מטלטלת, הרכב ירד מהכביש, נסע כדקה או שתיים, על דרך לא סלולה ונעצר, כיבה מנוע, ושמענו את החיילים קופצים החוצה ומדברים ביניהם, היה לי ברור מה הם הולכים לעשות – להוציא אותנו להורג…

זה היה המשך ברור וטבעי לכל מה שעבר עלינו בשעות האחרונות.

אני מניח שעכשיו הם מחפשים מקום מתאים, מכינים את האקדח או הרובה, עוד מעט יצמידו אותו לראש שלי, אני מניח למצח, אבל אולי לרקה על יד האוזן מהצד…

אולי אני אהיה הראשון, אולי רענן יהיה לפני.

ואני רגוע… הדופק לא עולה אפילו בפעימה אחת לדקה…

אין מה לעשות, הידיים קשורות, ואנחנו יושבים סובלים מהמכות ומהרצפה החמה… ורגועים, זה עניין של כמה דקות עד שהכול יגמר.

ואני חושב לעצמי.. לא חבל? אני רק בן 16 וכבר למות?  אבל ההרגשה הייתה לא של פחד, אלא מעין קבלת הדין, הייתי כל כך רגוע, כאילו אני בחדר המתנה של בית חולים, מחכה לקבל זריקת חיסון… קצת יכאב אולי ומיד הכול יעבור…

ומה עם אימא? מה עם אבא? הם בטח יצטערו, והחברים.. והחברה..

למות כל כך צעיר? לא הספקתי עוד כלום!! … אבל אין מה לעשות… ואין את מי להאשים, אני גרמתי לעצמי את זה ומשהו השתבש ועכשיו הכול נגמר…

התחושות של רגעים אלו חזרו אלי מאז המקרה, אינספור פעמים, ותמיד ניסיתי להבין, למה הייתי כל כך אדיש ואפתי, כאילו הסתכלתי על עצמי מהצד, מבלי יכולת לעשות כלום.

אני שואל את עצמי למה הם מתמהמהים… שיעשו כבר מה שצריך… אני מתנחם בזה שיש לי עוד כמה רגעים לחיות, אומנם קשור עם ראש מפוצץ ממכות, ורצפה רותחת, אבל זה עדיף מלמות!

ואז הם עולים לרכב, מניעים והאוטו חוזר לכביש וממשיך לנסוע… הם כנראה עצרו רק כדי להשתין.

בית הכלא זרקא

הגענו לבית סוהר זרקא,, הורידו אותנו לא ממש בעדינות, בעיטות ומכות, כשעינינו עדיין מכוסות ולא רואים מאין תבוא הבומבה, נתקלים במדרכה, אני נתקל בעמוד, כנראה שכיוונו אותי בכוונה להיתקל בו.

בתוך הבניין, הורידו לנו את הברדס מהראש, מצמצנו ונכנסנו לשגרת בית הסוהר.

דבר ראשון עשו לשנינו קרחת, והובילו כל אחד לחדר נפרד, רצפת בטון, דלת ברזל עם צוהר קטן שנפתח מבחוץ, ומולו דלת הפונה החוצה, חלון גבוה עם סורגים, כשני מטר מהרצפה, שמאפשר לקפוץ, לתפוס את הסורגים, להרים את הגוף עם שרירי הידיים ולהציץ החוצה כשאף אחד לא רואה.

בפינת החדר על הרצפה מזרון קש צהוב אפור, פה ושם חור שממנו מציץ קש צהוב ומסולסל, כמובן ללא שום ציפוי או שמיכה, במקום הזה אני עומד לשהות במשך השבועות הבאים. כמובן שהיינו באי וודאות מוחלטת לגבי העתיד… כמה זמן נשאר כאן, האם נזכה בכלל לחזור הביתה…

מראה החדר היה לא ידידותי, אפילו עוין, 3 מטר * 3 מטר, קיר עם צבע פלסטי ירוק עד גובה הכתפיים, ומעליו צבע לבן אפור, אני לא רגיל להיות במקומות כאלה, ובסביבה כזו, הדלת נסגרת אחרי בחריקה ונטרקת ברעש, אני שומע שסוגרים ונועלים את הדלת מבחוץ עם מפתח, הצוהר נפתח לכמה שניות, הסוהר מסתכל פנימה לראות שהכל בסדר, וסוגר מיד את החלונית הקטנה.

זהו אני לבד, אבל הרגשת הביטחון, והוודאות שלא אמות חוזרת אלי, ואני אומר לעצמי, הגרוע ביותר אחרינו, עכשיו לא יהרגו אותנו ומתישהו נשתחרר, אבל מצד שני, אני נזכר בשבויים שחזרו מסוריה, והיו משוגעים בגלל העינויים שעברו שם, אז אומנם לא נמות אבל מה הולך לעבור עלינו במקום המאיים הזה???

ומתי ישחררו אותנו? אמרנו לשאול לספר בקיבוץ רק אחרי שבוע, ומה יהיה עד אז? ומה יהיה מחר?

רענן נמצא לפי מה שאני שומע, בחדר מולי.

וחדר על ידי עוד מישהו שכל הזמן בוכה וצועק, והסוהרים משתיקים אותו.

שוב חקירות

ביומיים הראשונים, עברנו שנינו, רענן ואני חקירות קשות, פעם אני, פעם רענן, חקירות שמלוות במכות, ופלקות, סטירות וצעקות.

התרגיל האהוב עליהם היה להעמיד אותי עם הפנים לקיר, ידיים למעלה, ושניים מרביצים בי עם מקלות שעשויים מכף תמר שקילפו ממנה את העלים, והיא גמישה כזאת, אחד מרביץ בגב העליון והשני בגב תחתון, בגובה המותניים, ואני מתכופף אחרי מכה בגב העליון, ונמתח אחורה כשהמכה השנייה באה בגב התחתון, וככה מתנדנד כמו עץ ברוח, קדימה ואחורה, מלווה בצעקות ובצווחות של החוקרים, והם מתחילים לאט, ומגבירים את הקצב, ויחד אתם גם אני מגביר את קצב הנדנוד, קדימה ואחורה…

השאלות עליהן נחקרנו, הן למה באנו?, מה חיפשנו?, מי שלח אותנו? באיזה חייל אנחנו? אנחנו מרגלים, ואין עלינו אמנת ג’נבה… ואחרי כל שאלה, סט של מכות.

הסיפור שלנו נראה להם הזוי, ובמשך יומיים רצופים ניסו להוציא מאתנו מה הייתה המטרה האמתית לזה שחצינו את הגבול… כל ההסברים שלנו לא נראו הגיוניים…

לך תספר להם שגדלנו על המיתולוגיה של וותיקי מעוז, על מאיר הר-ציון, ורחל סבוראי מרביבים והגבורות של מלחמת ששת הימים… הם לא הבינו את זה..

החקירות היו קשות ומתישות, אבל הרבה יותר מפחיד היה בין החקירות, כאשר חקרו את רענן, ואני הייתי בחדר שלי, שהיה צמוד לחדר החקירות, והייתי שומע את רענן צווח ובוכה מכאבים בחדר על ידי, הייתי מתכווץ על המזרון המסריח, כמו כדור טניס, מתוך ידיעה שאני הבא בתור, ועומד לעבור שוב את הסבל הזה.

החקירה האחרונה של רענן הייתה גרועה ונוראית מכולן, כבר לא היה לו כוח לצעוק אבל הגניחות והתחנונים שיניחו לו נשמעו כמו צעקות קורעות לב ושמיים, אחרי שסיימו אתו והחזירו אותו לחדרו, כצפוי פתחו את הדלת בתא שלי ולקחו אותי לחקירה, מראה חדר החקירות, הכניס אותי לחרדה, היה מלא סיבים מהשוט העשוי מכף תמר מקולפת, שהתקלפו ונמרטו אחרי כל כך הרבה מכות, אני זוכר ריח של נפט וכל הרצפה סיבים סיבים.

והיו על הרצפה מלא מים, , ובדלי סיגריות.

החוקר מושיב אותי על ספסל ארוך, מראה לי את בדלי הסיגריות, נותן לי להריח את צלוחית הנפט ומסביר לי מה הם עשו לרענן, ואומר לי באנגלית עם מבטא כבד שזה מה שאני הולך עכשיו לעבור אם לא אספר להם את האמת, למה עברנו את הגבול לירדן…

חזרתי בפעם המאה, שזה היה שיגעון של ילדים, שזה היה טיפשות ואם נשתחרר, יותר לא נעשה את זה…

להפתעתי ….. הם נשברו….

הם נראו מותשים מהמכות שהרביצו לנו. לא יכלו יותר! והחזירו אותי לתא שלי מבלי להפעיל עלי אלימות,

ובזה תם שלב החקירות.

השגרה בבית סוהר

כשאין חקירות, אין סבל פיזי אבל החיים לא יותר קלים, מיליון מחשבות מתרוצצות בראש.

אי הוודאות, מה יהיה, מתי נחזור, אם בכלל נחזור מטריפות את הדעת.

המבנה בו שכנו היה מסדרון שבסופו בית שימוש ומקלחת. לאורכו היו שלושה חדרים מכל צד. בצד שלי אני בחדר האמצעי, מצד ימין היה חדר חקירות ומצד שמאל החדר של אסיר נוסף, ישראלי כנראה, שכל הזמן צעק, הבנתי שהוא משוגע שנמצא פה כבר הרבה זמן.

מהצד השני של אותו פרוזדור היה החדר של רענן, באמצע, מצד אחד שלו הייתה מעין חצר, בעצם חדר בלי גג, רק קירות, חצר שלקראת הסוף היינו עושים שם צעדה קטנה (הגודל 4X, 4 מטר)

הצווחות של השכן הביאו אותי למחשבות, כי גם גורלנו יהיה כזה, שנשאר שם שנים רבות עד שנשתגע..

איזה צורה עלובה לסיים את החיים..

קיבלנו 3 ארוחות ביום, ארוחת בוקר ביצה מסריחה (לא ידעתי שיש דברים כאלה…), בצהרים מסטינג עם מרק קר ודלוח ופרוסת לחם, ובערב פרוסת לחם מרוחה בריבה, את הארוחה היו מכניסים בחריץ שהיה בתחתית הדלת, בין הדלת לרצפה.

זה היה מעט מאד אוכל, ומעט קלוריות, בימים הראשונים הייתי עושה התעמלות מדי פעם, כפיפות בטן, שכיבת שמיכה, נתפס בסורגי החלון הגבוה מתרומם, ומציץ החוצה…

אחרי כשבוע לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר שכרוך בהפעלת שרירים. בסוף כל מאמץ קטן הייתי מקבל בלק אאוט, לא רואה כלום, ונשכב חזרה על המזרן.

ככה מצאתי את עצמי שוכב כל היום ובוהה בתקרה, או מסובב את הראש לכיוון הדלת.

המצאתי משחקי חשיבה וזיכרון, הייתי משחזר את בתי החברים בקיבוץ, ומי גר בכל בית, משחזר נושאים מהבית ספר, והכל בלי לזוז מהמזרון, ירדנו כ 20 ק”ג בחודש הזה כל אחד.

שומר הסתובב במסדרון כל הזמן, או שישב. אם הייתי קורא לו, הוא היה פותח את הצוהר הקטן, אם הייתי מבקש ללכת לשירותים, הוא היה חייב לקרוא למישהו אחר (כנראה מנהל משמרת) שהיה לו המפתח, ולאחר שהדלת הייתה נפתחת, הייתי רץ לתא השרותים, תוך כדי שהשומרים היו רודפים אחרי ומרביצים ומפליקים לי…

פעם אחת ביקשתי להתקלח, וזה הפך לסיוט שלא חזרתי עליו, תוך כדי המקלחת הם פתחו בכוח את הדלת ושלחו ידיים… במשך חודש שלם התקלחתי רק פעם אחת, (ראשונה ואחרונה) וגם זה היה מיותר.

מדי פעם הייתי משוחח עם השומר, דרך האשנב הקטן, אני זוכר שפעם אחת הייתה לי ממש שיחה מעניינת עם אחד השומרים, לפי דבריו הוא היה סטודנט שגוייס למילואים לשרת בבית סוהר. דיברנו על ישראל, על ירדן; בעולם כזה עוין, הרגשתי הקלה שיש מישהו שאפשר לדבר אתו ולשתף אתו במה שעובר עלי.

בשלב מסוים הוא ביקש שאתקרב לאשנב, ואז שלח את היד שלו דרך האשנב הקטן ללחוץ לי את היד, אך במקום ללחוץ לי את היד, הוא הכניס לי סטירה בכוח אדיר שהשכיב אותי על הרצפה. מילא הכאב מהסטירה והנפילה, אבל העלבון והאכזבה היו קשים במיוחד.  עד היום יש לי בראש את התמונה שלו אחרי שנתן לי את המכה, מחייך וצוחק לעברי עם פה מלא בשיניים לבנות, דרך הצוהר הקטן.

מה קורה בבית בינתיים

נעשה הפסקה בסיפור של בית הסוהר, ונעבור לראות מה קורה בבית, בקיבוץ, בזמן שאנחנו נמצאים בירדן.

לאה טל החברה של רענן באותם הימים, לא יכלה לשמור את הסוד שרענן סיפר לה ונסעה לדודים שלה מחוץ למעוז.

גם שאול התלבט מאד, החזיק מעמד עד הבוקר שלמחרת, ובבוקר הלך להתייעץ עם זרובבל ארבל.  יחד שניהם החליטו לפעול בכל הכיוונים, זרובבל פנה מייד למשה דיין (אז שר הביטחון, וחבר של זרובבל מהפלמ”ח), וזה התחיל להפעיל מגעים דיפלומטיים.

הייתה התלבטות גם של משה דיין, שאמר, אם הם עדיין לא נתפסו, ונשאל את הירדנים אז הם יתחילו לחפש אותם, והמצב יהיה גרוע יותר..

חיכו עוד יום ובסוף החליטו לפנות לירדנים דרך האו”ם.

הירדנים בשלב זה הכחישו הכל.

אמי שוש שלמדה באותה כיתה בתיכון עם רות דיין, אשתו באותם ימים של משה דיין, גם פנתה אליה.

ההפוגה בחקירות בבית הכלא בזרקא, כנראה נבעה גם מהכיוון הדיפלומטי שנפתח, שממנו הגיע המסר, אל תתעללו בילדים, הם כנראה באמת קצת משוגעים, אבל מקורבים לשלטונות בישראל, וצריך לשמור אותם שלמים.

לאחר כשבועיים של שיחות ישירות ובלתי ישירות בין ישראל לירדן, הודו הירדנים שאנחנו בידיהם, בריאים ושלמים, ואף התקבלה הסכמה ל”חילופי שבויים”, ירדן תחזיר גופת טייס שהופל ושני הנערים, וישראל תחזיר כ 100 חיילים שעדיין היו בשבי.

השבוע האחרון בכלא בירדן

בוקר אחד, נפתחת הדלת ואל החדר הקטן שלי נכנס קצין וחייל צעיר, החייל הצעיר מתחיל לנקות את החדר, מטאטא, מנגב את האבק מהקירות ושוטף רצפה.

עלי ציווה הקצין להישאר על המזרון ולא לזוז (כאילו שיכולתי לזוז מרוב תשישות), הבנתי שמשהו קורה.

אחרי כשעה הכניסו כמה כיסאות לחדר, ונכנס מפקד הכלא וקצין בכיר.  התיישבו והתחילו לדבר איתי על איך אני מרגיש, מה אני רוצה, מייד ביקשתי לראות ולדבר עם החבר שלי רענן, אחרי כמה שניות הכניסו גם את רענן לחדר.

מרגע זה השתנה היחס אלינו מקצה לקצה, הסוהרים העבירו את המזרון של רענן לחדר שלי, ומעכשיו היינו 2 בחדר.

אותו לילה שנינו לא יישנו, לילה שלם של סיפורים וחוויות, לא הפסקנו לחייך ולצחוק, מה שלא קרה כבר הרבה זמן, זה היה אושר אמתי, הרגשנו שמשהו הולך לקרות.

ארוחת בוקר ביום שלמחרת הייתה ארוחת מלכים, הסבו את חדר החקירות הצמוד לחדרי למסעדה קטנה, על שולחן החקירות נפרשה מפה צבעונית עליה הונחו מגשים עמוסי אוכל, בשר ירקות ופירות.

הקיבה שלנו שהצטמקה לגודל של זית בשלושה שבועות בקושי יכלה להכיל משהו שיותר גדול מזית… העיניים יצאו מהחורים, אבל לא היה מקום לכלום, הסוהרים שישבו סביבנו, גם הם לטשו עיניים, ושאלו עם גמרנו לאכול, ואז התנפלו על האוכל שכנראה היה גם עבורם חגיגה קולינרית.

לאחר ארוחת הבוקר, הושיבו אותנו לכתוב מכתב להורים בבית, זהו טופס מיוחד ב כ- 10 שורות, ללא מעטפה… נציג האו”ם שהיה נוכח בעת שכתבנו שורות האלה, לקח אתו את המכתבים, והביא אותם לארץ.

במעוז של אותם הימים היה בקיבוץ רק טלפון אחד – במזכירות הקיבוץ, לפי מה שסופר לנו, התקשרו למעוז והקריאו את המכתב בטלפון, וזה שקיבל את השיחה מסר לכל החברים שסביב, מה נאמר במכתב.

עוד יום ועוד יום, ואז בוקר אחד קושרים לנו את העיניים, מוציאים אותנו מהמבנה שהיינו בו, אל אור השמש, שלמרות העיניים הקשורות, מייד הרגשנו שאנחנו בחוץ.  ומעלים אותנו על רכב אסירים סגור לגמרי, אבל עם ספסלים בצד, (הפעם לא על הרצפה) ומתחילים לנסוע…

המעבר בגשר אלנבי

לאחר כשעה וחצי הרכב נעצר, השומר שהיה אתנו בתא האחורי, מקבל הוראה לפתוח לנו את העיניים ואנחנו מציצים מהסורגים שבתא הסגור, רואים את הגשר את כל החיילים שעוברים עליו.  אחר כך עובר ארון מתים, ואז פותחים לנו את תא הרכב ומובילים אותנו לכיוון הגשר.

בצד השני של הגשר מחכה לנו הרב גורן, שהיה דמות מאד מוכרת באותה תקופה.   הוא מחבק כל אחד מאתנו, ואנחנו לוחצים ידיים לכמה קצינים וגם לזרובבל ארבל ממעוז, שהגיע עם דוד ניב, גם הוא אחד מוותיקי הפלמ”ח.

עיתונאי בשם יורם המזרחי מראיין אותנו ראיון קצר, אנחנו עולים לרכב עם זרובבל ודוד ניב, בדרך לנקודת המשטרה ביריחו, לחקירה קצרה, ומשם למטה הראשי בירושלים.

בירושלים עברנו חקירה (מילולית בלבד) כשעה וחצי, ויחד עם זרובבל ודוד ניב נסענו למעוז, דרך כביש הבקעה.

מגיעים חזרה לבית

הגענו סוף סוף הביתה,

כשירדנו מהרכב, הלכנו לבית ההורים, הראשון שפגש אותנו ב”עיגול” היה גדליה קוטלרסקי, מוותיקי הקיבוץ, שמאד שמח והתרגש לראות אותנו וקרא לעברנו הנה הילדים שלנו שחזרו סוף סוף, וחיבק את שנינו בעצמה, אני זוכר את זה במיוחד, זה היה עבורי מאד מרגש ומחזק ולעולם לא אשכח אותו.

המשכתי לכיוון בית ההורים ושמעתי מישהו קורא לי בשקט.   הסתכלתי לכיוון וראיתי בחושך, את אימא שלי שישבה בחוץ על כיסא נוח, היא קראה לי שוב, בשקט התקרבתי בהתרגשות רבה, ניגשתי אליה, חיבקתי אותה מבלי שהיא קמה, התיישבתי על הדשא לידה, כשראשי על ברכיה, שנינו שתקנו במשך כעשרים דקות, ואז היא אמרה, בוא ניכנס הביתה.

בבית חיכו לנו אבא שלי, ואחותי אדווה, בהמשך הגיעו עוד ועוד אנשים, נמרוד אחי גם הגיע

לאט לאט במשך כמה שבועות, חזרנו לשגרה, השערות על הראש צמחו, החולשה שנבעה מתת תזונה נעלמה, והתחלנו לחייך.

סוף הסיפור

כחצי שנה לאחר שחזרנו, הוגש נגדנו כתב אישום פלילי בבית משפט השלום בחיפה, באשמת “מעבר גבול ללא רשות”.

בבית המשפט ייצג אותנו עו”ד פאלאח, שהיה העו”ד של הקיבוץ.

אני חושב שהיו שתי פגישות, ובסופן קבע בית המשפט שאנחנו אשמים ופסק לנו חצי שנה של “עבודות שירות” אותן ריצינו במשטרת בית שאן.

עבודות השירות במשטרה, היו סידור הארכיון, גננות ועוד, וזה כבר חומר לסיפור נוסף.

אותו חודש בקיץ 1967 בעצם לא נגמר עד היום, עדיין פוגשים אותי, בעיקר בני המחזור שלנו מקיבוצים אחרים של הקיבוץ המאוחד, ושואלים אותי – זה לא אתה הפסיכי הזה שעבר את הגבול?

אפילו יפתח אופק חבר הקיבוץ, ביקש ממני לכתוב את סיפור המעשה, שישמר גם לדורות הבאים…

הארץ – אוגוסט 1967

מעריב 1968

דני בירן / הדף הירוק 1989