ליום העצמאות ה – 70 למדינת ישראל. תשע”ח (19.4.2018)
יום המוקש
לכל, לכל היינו מוכנים – רק לא לזאת שילדינו יהיו קורבנותינו (מתוך חוברת לזכרם)
באותו יום, יום רביעי ה 21.7.1948 ביקשו ילדים מכיתה ב’ מנהג הג’יפ שייקח אותם לקטוף ולאכול פירות בשלים בבוסתני בית שאן הנטושה.
בית שאן נכנעה לגדוד גדעון של ה”הגנה” בתגבור כיתות הכוננות של קיבוצי האזור ב 12.5.1948. יומיים אח”כ החלה מנוסת התושבים רגלית אל גשר שיח’ חוסין. ואל מעבר לנהר.
משנסו התושבים, התארגן הגדוד להגנה על העיירה לקראת פלישת צבאות ערב, שהודיעו שיפלשו לישראל ביום סיום המנדט הבריטי (15.5.48). הגדוד מיקש את מבואות העיר, אך המיקוש כנראה לא סומן וגם לא נעשה ביסודיות; היו רכבים לפני “יום המוקש” שנכנסו לבית שאן וחזרו עם שפע פרי, אבל היה גם קורבן למיקוש עוד לפני האסון: יוחנן (ינץ) יונס, אביו של יורם, מילדי האסון, עלה על מוקש ואיבד את רגלו כחודש לפני “יום המוקש”.
העיירה נשארה נטושה; עיירה ענייה, כל בית משפחה (חמולה) מוקף גדר ושער, בחצר מספר עצים עתירי פרי וצל, מספר תרנגולות, חמורים ועזים. תעלות מים זורמים בכל העיר המשקים את בוסתניה. אל אותו הפרי נשאו ילדי כיתה ב’ את עיניהם. היו שם בעיקר תאנים, ענבים, תותים שחורים, ורימונים, פה ושם גם משמשים, שזיפים, שסק, כמה עצי הדר (ללא פרי בעונה זו), גואייבות ו… סברס.
נהג הג’יפ של אחד ממפקדי הגזרה הסכים לתחינת הילדים, “העמיס” שבעה ילדים ויצא לבית שאן. לאורך הכביש שמתל מלחה זרמו מים בתעלה ועצי שיטה סוככו על הכביש. ליד הסיבוב עלה הג’יפ על מוקש (אולי סטה מעט ממרכז הכביש?). הילדים שישבו בצידו הימני של הג’יפ נספו במקום.
יורם יונס, משה וולף, אורי סולץ ועודד כהן.
הנהג נפצע, אך העניק עזרה ראשונה לילדים הפצועים. אחד הילדים נפצע קשה. אחר רץ פצוע להזעיק עזרה. חברי נווה-איתן הזעיקו את חברי מעוז ויצאו לעזור אף הם. אל מקום המוקש הגיעו רגלית, מפחד ממוקש נוסף.
האלונקות נישאו על כתף.
מאז הטלפון בצהרים, שהזעיק את החברים ועד שובם למעוז, קיבוץ שלם נמצא באימה של חוסר וודאות, מי היה בג’יפ ומה עלה בגורלם.
בערב התכנסו המשפחות ואיתם כל חברי מעוז בכאבם הנורא.
האנדרטה לבני העמק שנפלו במערכות ישראל, הוקמה ליד המקום בו עלה הג’יפ על המוקש.
יפתח
