סיפורו של כריש

ינואר 2012 מאת – יפתח אופק.
סיפורו של מקום ,  או כיצד התוודעתי לייצור טורפדו ימי, ה’הכריש’, במעוז חיים.
‘הכריש’, ניסיון לייצור טורפדו ימי מתכוונן, פותח במסגריית מעוז חיים, פרטים טכניים בסוף הכתבה.
פרטים על האישים המוזכרים, בסוף הכתבה

לקראת ‘שבוע הספר’, של קיץ 2011, התפרסם ראיון עם ד”ר אלדד חרובי (עיתון “קיבוץ” 17.6.11) על ספרו, הבולשת חוקרת. הספר מתבסס על מסמכי הבולשת הבריטית C.I.D ובו מסופר מה באמת ידעו עלינו הבריטים (כמעט הכול, ובזמן אמת), וכיצד השיגו את הידיעות (כאן הספר יותר דיסקרטי, בכול זאת…) במהלך הראיון בעיתון, מפרט אלדד חרובי רשימת קיבוצים, שלידיעת הבריטים יוצרו בהם אמצעי לחימה.
ברשימה מוזכר קיבוץ מעוז-חיים. הרמתי טלפון לאלדד וביקשתי פרטים, אני כבן הקיבוץ (ועוד מהתקופה הבריטית..) לא יודע על כך דבר.
אלדד: אני יודע רק מה שהבריטים ידעו, לברור פרטים על מה שהיהודים עשו, תתחיל מארכיון ההגנה. הרמתי את הכפפה. התקשרתי לארכיון ההגנה. השיחה הועברה לשרגא, מתנדב בארכיון ההגנה.
שאלתי, מה יוצר במעוז חיים?
שרגא החל לברר וחזר אלי אחרי 5 שעות : אין פרטים, לא ידוע לי. אני: שבריר ידע יש לי, זה קשור לחבלה הימית. (קישרתי לנחום סבוראי, חותני, שעסק בחימוש ימי).שרגא:  חבלה ימית זה בארכיוני הפלמ”ח, מציע שתתחיל לברר אצל דיתה פרח.
חיכית לשעות הערב המוקדמות, והתקשרתי לדיתה, בת דגניה, מראשוני בית השיטה. הצגתי את עצמי:, אני כבן מעוז חיים מהדור השני, מכירך כבר עשרות שנים, את משפחתך, את אחותך, שיה, אשתו של יוחאי ,( שרתתי בחיל הים). אני מבקש מידע. איזה נשק יוצר במעוז חיים?”
דיתה, עדין ממלאת תפקיד פעיל בבית הפלמ”ח בתל אביב:, “אני יודעת שייצרו משהו במסגריית מעוז חיים, נפתלי פרח, גיסי, היה מעורב בכך, אבל ליותר פרטים, תדבר עם זלמן אברמוב (ממרחביה), ונתנה מס’ טלפון. תנסה גם אצל יהודה ונציה, ממקימי חמ”ד”. (אל יהודה ונציה אתקשר מאוחר יותר).
שמו של זלמן הייה מוכר לי, עשיתי גוגל. נזכרתי, זלמן מהחוליה הימית של הפלי”ם, היה מהחברה שפוצצו את אוניית הקרב המצרית, האמיר פרוק ב 22.10.1948 מול חופי עזה, על כך הוענק ליוחאי, שפיקד על הפעולה, ואף ישב על סירת נפץ שפגעה באוניה המצרית השנייה, את אות גיבור ישראל.
שאלתי, לאחר שהבהרתי שהגעתי אליו דרך דיתה פרח:, מה ייצרו במעוז חיים, טרם הקמת המדינה, ומתי?”
זלמן: “אתה מתכוון ל’כריש’ ?”    לראשונה אני מתוודע לשמו של הנשק הסודי שיוצר במעוז
אני: לא ידע מה זה ‘כריש’,
זלמן: זה טורפדו ימי שפיתח עוזי שרון, במסגרייה במעוז, שאף נוסה בברכות הדגים של מעוז חיים.
תתקשר שוב ביום שישי, ובינתיים אברר אצל ה”חברה” מי יודע יותר פרטים, ואתן לך מספרי טלפון.
וואוו, פיתחו במעוז טורפדו ימי במחתרת, ולא ידענו על זה כלום?
פרסמתי מודעה ב”דפי מידע” של מעוז, מי יודע איזה סוג נשק ייצרו במעוז לפני קום המדינה ?
איש לא התקשר.
באירוע משפחתי שהתקיים אחרי שבוע, סיפרתי על נשק שיוצר במעוז, לפני קום המדינה. חשבתי שאפתיע את כולם. והופתעתי בעצמי
עטר (בני הצעיר): “ידוע לי שיצרו טורפדו ימי”.
אני: “איך ידוע לך?”
עטר: “בכתה ז’ עשיתי עבודת שורשים על סבא נחום, והוא סיפר לי” . (כלומר לפני כ-20 שנה)
נכלמתי, הייתכן ולא קראתי את עבודתו? או סתם לא זכרתי את תוכנה, כי נכתבה מזמן?, חיטטנו בארונות הבית לחפש את העבודה של עטר, אך לא מצאנו. הייתכן שעטר הגישה למורה מבלי להשאיר לנו עותק ? הכול יתכן.
כאשר כבר היו בידי כל הפרטים, נידב לי נמרוד שחם עוד אינפורמציה, שוש שחם, אמו,שהייתה אז חרטת, הביאה לו, כילד, גלילי נחושת קטנים. לימים סיפרה לו שאלו חלקים ממנגנון פיצוץ שייצרה במסגרייה.
יום שישי, סוף יוני 2011 אני מתקשר שוב לזלמן אברמוב
זלמן: “מהברורים שעשיתי, צריך להתחיל מזיכרונות יוחאי, הוא יוזם הרעיון. חפש  בבית יגאל אלון. האיש שפיתח את הכלי, עוזי שרון, גייס לצידו את אורי(ברכמן)  שילוֹ. הכלי יוצר במסגריית מעוז חיים, בעזרת נפתלי פרח ונחום סבוראי. איש הקשר בין ‘החוליה’ (חולית החבלה הימית של הפלי”ם) לצוות ‘הכריש’ היה גרשון אגמון ממעגן מיכאל”. ועוד המליץ זלמן לדבר עם: עם משה נחשון, שהיה בפיתוח הטכני, יצאתי לדרך.
טלפון לניצה קפלן, מהנהלת בית יגאל אלון בגנוסר, (בזכותה יש למעוז מאגר ממוחשב של אלפי תמונות אביטל ודרורה, זה סיפור למקום אחר) ותִמלוּל מהקלטת זיכרונותיו של יוחאי נשלחו למחשבי. 73 עמודים.
זהו סיפור על תעוזה ונחישות שלא יאמנו, אבל לעניינינו נגיע לעמודים , 30-33.
‘החוליה’ פעלה תחת הפלוגה הימית של הפלי”ם, שכזכור תחום פעילותה העיקרי, “ההעפלה” . וזו פעלה תחת מטה הגדוד הרביעי של הפלמ”ח. באותה עת (1946) פיקד עליו אורי יפה. לחוליה ניתנה הנחיה פתוחה, ליזום ולהוציא אל הפועל, כל פעם שניתן יהיה, פעולות שיחבלו במאמצי הצי הבריטי לסכל את “ההעפלה”. סירות משמר וכלי שייט אחרים הקשורים לנושא, החלו להתפוצץ בנמל חיפה. את הפעולות ביצעו שחיינים (ללא בגד הגנה מהקור), שהצמידו מוקש מאולתר לדופן כלי השייט.
אלא, שכל פעולה מוצלחת, עיבתה את שכבות ההגנה שנקטו בהם הבריטים. (היו למודי ניסיון ממלחמת העולם השנייה שזה עתה הסתיימה) ואילו לאנשי ‘החוליה’, (בסיסם היה בקיבוץ שדות ים), שפעולתם הייתה מחתרתית, לא היו די אמצעים לפצח שכבות הגנה אלו. אזור הנמל הצבאי נעטף ברשת ברזל נגד צוללים שהגיע עד קרקעית הנמל, וסירות משמר הטילו פצצות עומק. לכן הועלה הרעיון לפתח טורפדו מונחה, שיפגע באוניות הצי העוגנות מחוץ לנמל. דגם ראשון, הורכב על חסקה, במספנה של שדות ים, (הכול בלילות, ובחשאיות מוחלטת). הניסיון נכשל . הוחלט ( כל ההחלטות, נעשות בהתייעצות בין יוחאי לבין 4-6 אנשי ‘החוליה’). לגייס אדם שיתמסר לנושא. הגיעו לעוזי שרון. אז בן 18, שסיים לימודיו בבסמ”ת (בית ספר טכני ליד הטכניון), וחזר לקיבוצו, גבעת השלושה, לקראת גיוס לכוחות הלוחמים. שמו שיצא למרחוק כאחד שפותר כל בעיה טכנית, הביא אליו את אנשי “החוליה”. עליו הוטלה המשימה להמציא ולייצר טורפדו ימי מתכוונן.הוא גייס את אורי שילוֹ ידידו ויד ימינו, אף הוא התחנך בגבעת השלושה. לשניהם סידר יוחאי. בעזרת אורי יפה, (המג”ד שאליו כפופה ‘החוליה הימית’) שיפעלו במסגריית מעוז חיים, שכבר אז יצרה (ושיווקה) כלים חקלאיים די מורכבים.
כמובן שהעבודה הייתה בלילות. בסודיות מוחלטת. מה שבמיוחד קסם ליוחאי במעוז, יש איפה לבצע ניסויים עם הכלי שיפותח. בברכות הדגים, שהיו מהגדולות בארץ.
המשך הסיפור מכאן, עובר למי שבנה את הכלי בלילות של חורף ואביב 1947 במסגריית מעוז חיים.
אני מתקשר לאורי שילוֹ. ומבקש שיספר מה וכיצד, מי בנה ואיך זה נשמר בסוד כה כמוס .
אורי שילוֹ:, הרעיון שהגה עוזי, (נפטר לפני כמה חודשים) מבוסס על הדרישה שהציב יוחאי, טורפדו הנשלט במהלך התקדמותו, שבפיצוץ אחד יטביע אוניה. ועוד, הכלי חייב להיות בעל אפשרות להסלקה. (להחביאו בסליק). זה הציב מגבלה קשה. (אל הפרטים הטכניים, הפנה אותי  אורי  לכתבה שהתפרסמה בביטאון רפא”ל, ראה שרטוט בסוף הכתבה) הגענו למעוז חיים, ממשיך אורי שילו את סיפורו, אורי יפה סידר לנו מגורים באיזה אוהל, ובערבים אירחה אותנו תמר בחדרם.
לרשותנו הועמדו שני מסגרים ממעוז, נפתלי פרח ונחום סבוראי. חדר המסגרייה בו עבדנו, כוסה מדי ערב בשמיכות, כדי שלא ידלוף אור החוצה, את העבודה התחלנו רק בשעות הערב המאוד מאוחרות. את החלקים הנחוצים, “גייסנו” ממעוז, מקיבוצים נוספים וגם מיצרנים פרטיים, (גרינשפון, שיצק ע”פ בקשה מיוחאי, מספר יחידות, את הנגטיב של הפרופלור, ראה שרטוט) (“השלמות” נעשו ע”י חדירות למחסני הצבא הבריטי). בתום כל ליל עבודה, טושטשו עקבות הלילה, מה שהוכן הוסתר וננעל. באותה עת, מספיק שאיש הביטחון בקיבוץ היה רומז  שאין להתקרב למסגרייה, לא היה צריך לפרט, הייתה משמעת עצמית לחברים ולכלל הישוב. זקס..(סוד מוחלט).
הערתי:, ובכול זאת ה CID (הבולשת) ידעו, אלדד חרובי מזכיר זאת בספרו.
אורי שילוֹ: אולי הם ידעו שיש פעילות במעוז חיים, כי עקבו אחרי יוחאי, ויתכן וראו אותו נכנס או נוסע  לכיוון מעוז חיים, אבל בוודאות שלא ידעו מה בונים במעוז.
הוספתי: אכן בספר מוזכרת מעוז-חיים (גם כפר רופין ?) כמקום בו ייצרו חומר נפץ, לכן התחלתי את בירוריי בנושא עם יהודה ונציה. ממקימי חמ”ד (חיל מדע, הרפא”ל של אז)
אורי ממשיך, בסופו של דבר בנינו במעוז שני ‘כרישים’ שעברו בהצלחה את הניסויים הליליים בברכות הדגים. העבודה התחילה, בחורף 1947, נמשכה כ 4 חודשים, כלומר כבר נכנסנו לחמסינים של האביב, הזכורים לי לרע.
אגב, מאחר והפיתוח היה כ”כ סודי, כל פעם שרצינו לערוך ניסוי, “גויסו” ששה מגדים מהפלמ”ח (שניים ממעוז מבית השיטה ומעין חרוד) שהיו מגעים בלילה ומשמשים כסבלים. מורידים את הכלי למים ואחרי הניסוי מחזירים למסגרייה. אלא שבכך לא הסתיים פיתוח הכלי, כי כאשר נערך הניסוי בים, הסתבר שהגלים שינו את כללי הניהוג, והיה צריך להכניס בכלים שינויים משמעותיים.
לאחר שהגיע לידי החוברת ובה שרטוט ה”כריש”, (ראה שרטוט בסוף הכתבה) חזרתי לאורי שילוֹ .
שאלתי: אני רואה שחרטום הכלי הוא מעוגל, איך ייצרתם זאת ?
אורי: כל עבודה שלא יכולנו לייצר בלילות, נפתלי לקח מידות ושרטוטים, לדבריו יש בקיבוץ נפח מעולה.
ואכן, אחרי זמן קצר הביא את החרטום מדויק לפי הדרישות, אנחנו לא הכרנו את האיש וגם לא בעלי מקצוע נוספים שהתבקשו לייצר דברים ספציפיים שביקשנו, רק נתנו שרטוט ומידות.
התרגשתי: אנחנו מכירים את הנפח המעולה, פייבל קורן, חשבתי בליבי,לא יכול להיות שבנו כלי כ”כ מורכב ומדויק, מבלי שפייבל נותן לכך את כישוריו וכישרונו. ומהמחרטה שלה, גם שוש.
חזרתי לברר את השאלה, כיצד איש במעוז כיום,לא יודע על כך. (הכוונה לבני המחזורים הראשונים), איך סיפור שכזה אינו כלול ב”סיפורי המקום” כמו ,נניח, התקפת הכנופיה הערבית על חברי מעוז שכרו זיפזיף  מגדת הירדן (לצורכי בניה).
שאלתי את עזרא עובד (מחזור א’), אייך זה לא ידעתם? לעזרא הייתה הברקה, “כמעט בטוח שרפי הוֹפ ידע” (גם רפי ממחזור א’) ונתן לי מספר טלפון בגרמניה, צלצלתי לרפי, כיום שמו רפי הוֹד, שמע עברית, שמע מי מדבר ובאיזה נושא, כמעט התעלף (מהתרגשות), הצעתי שישב, ישתה מים, ואחזור בעוד כמה דקות. הוא התאושש וביקש להמשיך. שאלתי, האם ידעת מה בנו במסגרייה  במחתרת?
רפי: בטח ידעתי, אל תשכח שהיתי “הילד” של אורי ותמר(ילד חוץ). שהיתי בביתם, גם שבאו כל מיני מפקדים. הם אומנם דיברו ברמזים, אבל לא סלקו אותי. וכמובן הכרתי את החברה שבאו לבנות את הכלי, (עוזי שרון ואורי שילוֹ), כי התארחו זמן די ממושך בחדר של אורי ותמר. כשהתחילה העבודה, הייתי מתגנב בלילות לראות כיצד הם מתקדמים, ואפילו התגנבתי לניסויים בברכות, אבל הזהירו אותי ואת כל הקיבוץ על סודיות הפרויקט, כך שמעולם, עד היום, לא דיברתי עליו. כדאי להזכיר דבר נוסף, עוד לפני הטורפדו, בנו במסגרייה, במחתרת, את טנדר הנפץ , לפוצץ את גשר שייך חוסיין, ומאחר והבנתי, מרמזים שונים, למה הטנדר מיועד ולאיזה יום (ליל הגשרים 16.6.46) התגנבתי למחמולה (גבעות מעל לירדן) באותו ערב, וראיתי את הפיצוץ. (אך זה לא לסיפורינו).  (רפי מתכוון לניסיון לפיצוץ הגשר ע”י רכב בפברואר 1948)
הבנתי, הסודיות חלחלה , לא ראו לא שמעו ומי שכן, לא נידב פרטים.
פניתי לגרשון אגמון, ממעגן מיכאל,  איש ה’חוליה’ שהיה מבין אלו שהתאמנו בהפעלת הכלי,
גרשון: בראשית קיץ 1947 התחלנו להתאמן בהפעלת הכלי בים של שדות ים, בלילות חשוכים. רק מגדי”ם מהפלמ”ח היו הסבלים שהוציאו מהסליק, ובסוף האימון, החזירו לסליק,  היו הרבה בעיות שלא התגלו בברכות, הכלי בעקרון היה מצינור  “16 , באורך 3.8 מטר,במשקל 250 ק”ג ,כאשר 2/3 מתחת למים, בחרטום 80 ק”ג חומר נפץ וכמה מרעומים שיפעילו את הפצצה בכל זווית נגיעה במטרה. במרכז הכלי, 4 מצברים של רכב. בחלק האחורי שני מנועי סטארטר המסובבים פרופלור, כל אחד לכיוון נגדי, כדי לשמור את התקדמות הכלי בכיוון הרצוי.
כמו כן היה בכלי גליל כבל להיגוי חשמלי, ( כמו בטילי סאגר המצריים ב 1973) שהשתחרר עם התקדמות הכלי, באורך 1500 מטר. בעזרתו יכול המפעיל לכוון את הטורפדו אל מטרתו. ע”י לחיצת כפתור כבה  מנוע ימין או שמאל, כך נעשה הכיוון. בשני קצות ה’כריש’ הוצבו עמודים בגובה מדורג, ועליהם פנסים קטנים, ירוק ואדום, שהאירו לאחור ואפשרו למפעיל לראות את התקדמות ה’כריש’. ולכוונו אל המטרה. לנשיאת ה’כרישים’ בים, הותאמה “סירת דייג”, והכרישים נתלו משני צדדיה . בניסויים ובאימונים (רק בלילות חשוכים) התגלו הרבה בעיות. פעם ‘כריש’ יצא משליטה התקדם לתוך נמל דייגים ערבי בקיסריה. בקושי הצלחנו לחלצו מבלי שהרגישו. בסוף כל ליל אימונים, פורק ה’כריש’ לשלושה חלקים, גורז, והוטמן בסליק.
יוחאי מציין בזיכרונותיו. שמהירות הכלי הייתה 4 מייל/ש’  והטווח המרבי שהצליחו לנהוג בו באפקטיביות היה 1 ק”מ. שני הנתונים הללו היו הרבה פחות מהנחוץ לפגוע באוניות מלחמה העומדות על עוגן בים פתוח (במפרץ חיפה) ואשר ספינות משמר מפטרלות סביבן. אעפ”כ הוחלט להמשיך בהכנות תוך כדי ניסיונות שיפור מתמידים.
נשארתי עם שאלה פתוחה, איך מימנו את הפרויקט ? התקשרתי לבני מיכלסון, ההיסטוריון של שייטת 13, לדבריו, כל ההחלטות (מטרות פעולה, ופיתוח אמל”ח)היו צריכות אישור ישיר מבן גוריון.(אני משער שלא הקפידו בכך) המימון בא מכספי “כופר הישוב”, ובשל הסודיות הועבר דרך “מקורות” באישורו של בלאס.
ב 18.7.47 נתפסה אוניית ההעפלה האקסודוס ו 4500 מעפילים שעל סיפונה, מניצולי השואה, הועברו בכוח בנמל חיפה, לשלוש אוניות גרוש. כל זאת לעיני מצלמות העיתונות העולמית, ולעיני חברי ועדת האו”ם שהתמנתה להציע פתרון לשאלת המשך המנדט על פלשתינה –א”י.  הזעם בארץ ובעולם, שעוררו התמונות . היה עצום. אנשי החוליה הימית מבינים שהיגיע שעתו של ה’כריש’ לממש את התקוות שתלו בו. ומחמשים את שני הכלים למשימת קרב. על הכוונת, משחתת בריטית שהשתתפה בלכידת האקסודוס, העוגנת במפרץ חיפה. כשהכול מוכן,(כולל אין ירח, בשל ראש חודש אב), ובברכת מטה הפלמ”ח, מבקשים אישור פעולה מבן גוריון. הוא מטיל ווטו, ושולח שליח אישי לוודא שהפעולה לא תצא אל הפועל. לדבריו, לימים, כי לא רצה שמותם של כמה עשרות ימאים בריטים יקלקלו לו את האפקט העצום שהשאירה פרשת גרוש מעפילי האקסודוס על דעת הקהל העולמית ועל חברי ועדת האו”ם שעמדה לסכם את מסקנותיה באותה עת.  מאוכזבים פרקו הלוחמים את ה’כרישים’,
אורי שילוֹ: בדצמבר עלו אנשי הפלי”ם ו’החוליה הימית’ , כחלק מהגדוד הרביעי של הפלמ”ח, למלחמה בירושלים, ועל הדרך אליה. רבים נהרגו ונפצעו שם (כולל יוחאי,שנפצע קשה) ה’כרישים’ גורזו היטב, ונשלחו להסלקה במעוז חיים. הדבר בוצע ע”י נחום סבוראי, מחוץ לקיבוץ עצמו. לאחר זמן מה, נקראתי ליגאל אלון, מאחר ואני היחיד מאותה חבורה שנשאר שלם ו’בצד הנכון’ של המצור על ירושלים, הורה לי להקים מחדש את ה’חוליה הימית’, ולהכין את ‘הכרישים’ לפעולה. שלחתי טנדר עם פתק לנחום, ובו הוראה להעביר לנהג את ה’כרישים’ המוסלקים במעוז. נחום לא הכיר את הנהג וסרב לשתף פעולה, נאלצתי לבוא בעצמי לשכנעו, ולקבלם לידי. ניסינו להשמישם, אבל לכלל כשירות הם כבר לא הגיעו.
הרהרתי לי, במבחן התוצאה, אולי טוב ש”הכרישים”, שכבר חומשו למשימת הקרב שלהם, לא הופעלו, וכך זכינו לרוב הדרוש בהחלטת עצרת האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947, על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל.
תם סיפורינו.

אישים בכתבה:
יוחאי בן-נון ז”ל. פיקד על החוליה לחבלה ימית, (שממנה צמחה ביוזמתו ובפיקודו שייטת  13) קיבל אות גיבור ישראל על טיבוע משחתת הדגל המצרית “האמיר פרוק” ועוד שולת מוקשים. 1948. לימים מפקד חיל הים, ואחר יסד ועמד בראש המכון לחקר ימים ואגמים.
אורי ותמר יפה, ז”ל. ממיסדי מעוז חיים, אורי ממפקדי הפלמ”ח, לימים יו”ר עמק בית שאן במשך 18 שנה
דיתה פרח, בת דגניה, וחברת קיבוץ בית השיטה, מהראשונים. פעילה עד היום במוזיאון ‘בית הפלמ”ח’ אחותה, שיה, אשתו של יוחאי, בעלה זלמן פרח ז”ל היה ממקימי הפלי”ם ומפקד מספר אוניות מעפילים.                      אחיו נפתלי פרח ז”ל. באותם ימים ניהל את מסגריית קיבוץ מעוז חיים. לימים ניהל את מספנות ישראל.
נחום סבוראי, ז”ל, חבר מעוז חיים, מסגר וחרט, לימים המשיך בפיתוח אמל”ח במספנות חיל הים.
שוש שחם, ז”ל ממייסדי מעוז מהירושלמיות, עבדה על המחרטה,  לימים מורה לפיסיקה בתיכון המקומי.
פייבל קורן ז”ל. חרש ברזל אמיתי. (נפח) לימים מנהל המסגרייה, פיתח מקדח ליסודות הבניין, וזוכה פרס העבודה ע”ש קפלן (בשנות החמישים)
זלמן אברמוב. היה מלוחמי החוליה הימית, השתתף בטיבוע “האמיר פרוק”, שבוצעה בסירות נפץ
גרשון אגמון, היה מלוחמי החוליה הימית, בצוות שהתאמן בהפעלת ה’כריש’
עוזי שרון ז”ל. כנער בגבעת השלושה הפגין כשרון טכני ויצירתי מעולים. אחר עבר ללמוד בבסמ”ת, שליד הטכניון בחיפה, השמועות על כישוריו הגיעו ליוחאי, שהטיל עליו את המשימה לבנות את “הכריש”. לימים המשיך בפיתוח אמל”ח מתקדמים ביותר לתעשייה הביטחונית בישראל. וכן פיתח את תעשיית הלייזר הצבאית והרפואית.
אורי (ברכמן) שילוֹ.  ידידו ועוזרו של עוזי בבניית ה’כריש’. כשלוחמי החוליה הימית לחמו בירושלים  הוטלה עליו המשימה להקים מחדש את החוליה לחבלה ימית, ולהחיות את פיתוח ה’כריש’. לימים קצין בכיר במשטרה.  אשתו, צפירה, מלוחמות הפלמ”ח המיתולוגיות.
שמחה בלאס ז”ל, מהנדס המים של ראשית המדינה. ממייסדי החברות ‘מקורות’ ו’תה”ל’. ממציא הטפטפות
ד”ר אלדד חרובי, חבר קיבוץ אלונים, מנהל ארכיון בית הפלמ”ח, עבודת הדוקטורט שלו, חקרה את ארכיון הבולשת הבריטית CID . הוציא ספר המתבסס על עבודת הדוקטורט שלו: הבולשת חוקרת.
יהודה ונציה,  ב 1947 סטודנט לכימיה בירושלים, שנקרא לפתח , באלתור, חומרי נפץ עבור ההגנה. כך הוקם ה’חמ”ד’ חיל המדע.  בשיחה עמו, היה מלא שבחים לאיטלקים, שסייעו בכל דרך אפשרית להקמת המדינה והצבא שיצא מהמחתרת. לא היה מעורב ב’כריש’, אבל ראוי לאזכור כשכותבים על התקופה.
כופר הישוב. מגבית לצרכי בטחון, הטיל הועד הלאומי (ממשלה בדרך) החל מ 1938. בעיקר במיסי עקיפין.

מקורות ותודות:
התברר לי שהנושא מוזכר כמעט בכל ספר המספר על  תולדות חיל הים, בסרטי עמותת אוהלי פלמ”ח, וכמובן האינטרנט, שסייע רבות בפרטים על המאורעות והאישים המוזכרים.
תודה לראובן אורטל, שהעיר והאיר, תודה לניצן אפל, שקישר ביני לבין ענף היסטוריה ברפא”ל.
תודה ליהודה (פרא) בן צור, איש הפלי”ם וממקימי חיל הים, כיום חוקר תולדות חיל הים, שהעיר ותיקן. במכתבו אלי הוסיף יהודה, את שרותו בפלמ”ח, עשה במעוז חיים. בין השאר, כעוזר של פייבל, הנפח.
תודה לד”ר ראובן אשל, ראש ענף היסטוריה ומוזיאונים ברפא”ל, על שאישר שימוש בפרטים מביטאון החברה